ברירת-מחדל  |  

חיפוש באתר:
Custom Search
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


 
 

עיקבו אחרינו ב-Pinterest
 
 
 
 

מנה שלישית

לפי התכנית שסבתא הכינה היינו אמורים ללכת לים אחרי הצהריים, אבל הראש קצת כאב לי וביקשתי להישאר בבית, למרות שכל כך רציתי ללכת לחוף הנהדר שכבר סיפרתי עליו בהתחלת הסיפור. בערב כאב הראש שלי התגבר וצרבו לי העיניים.


 
סבתא וסבא אמרו לי שהפנים שלי אדומים כמו מרק עגבניות.
 
בלילה היה לי קשה להרדם. נזכרתי שאמא אמרה לי פעם שאנסה, אם קשה לי להרדם, לספור כבשים.



 
ניסיתי לחשוב על כבשים, אבל במקומן ראיתי רק עגבניות,



המון עגבניות, כל כך הרבה שלא הצלחתי לספור.
ואז הופיעו פלפלים אדומים,




המון פלפלים אדומים.
הם הסתדרו בטור ארוך, וגם העגבניות הסתדרו בטור ארוך, שני הטורים זה מול זה. כולם, העגבניות והפלפלים, אחזו בחבל והתחילו למשוך, כל קבוצה לצד שלה.




אני השופטת, עמדתי באמצע בין ראשי שני הטורים. העגבניות והפלפלים משכו ומשכו, והחבל לא זז.
פתאום הגיע איכר עם פנים אדומות מכעס. "אתם רומסים את התות שלי", צעק עלינו האיכר, "רדו מייד מהשדה שלי!"
 



ובאמת,
 


מתחת לרגלינו השתרע שדה חרוש ובו תותי שדה אדומים, בשלים ועסיסיים, סדורים בשורות לאורך התלמים.
מכונית אדומה נעצרה ליד השדה, אוטו דואר.




יצאו ממנה שני אנשים במדים וכובעים אדומים. הם נראו כמו אחים תאומים, כל כך דמו זה לזה.



"כמו שתי טיפות מים", אומרים המבוגרים. מה דעתכם על "כמו שתי טיפות מיץ פטל"? נכון שמתאים יותר לשניים האלה?
הם אחזו בידם שקים אדומים. האחד התחיל לאסוף את הפלפלים והשני את העגבניות, ודחפו אותם לתוך השקים.
 
 סבתא הופיעה פתאום, רכובה על פרה, וצעקה עליהם:




 "היי! מה אתם לוקחים את העגבניות שלי! אני צריכה אותן כדי להכין מהן מרק!". אבל הם  המשיכו לאסוף את העגבניות והפלפלים כאילו לא שמעו אותה. אולי הם חרשים?

ראיתי עץ מאוד מוזר במרחק, מעולם לא ראיתי עץ כל כך משונה.




רציתי לטפס עליו. רצתי אליו אבל אבל הוא כל הזמן התרחק, כאילו ברח ממני.
הלילה ירד, השמים החשיכו, ופתאום חדר אור אדום מבעד לעלי העץ.




האור הלך והתחזק, ואז התעוררתי.



אור השמש הסתנן בין שלבי התריס ליד המיטה שלי וסינוור אותי.
 
הסתובבתי לצד השני, מנסה להרדם שוב, ולא מצליחה. על הקיר ראיתי את הצל של שלבי התריס, מוקפים באור אדמדם.
 

 
לאט לאט התחזק האור, צבעו השתנה לכתום, אחר כך לצהוב ובסוף ללבן.
קמתי והייתה לי סחרחורת וכאב לי הראש.


 

התרחצתי, התלבשתי וחכיתי שסבתא וסבא יקומו. לא אכלתי איתם ארוחת בוקר כי לא היה לי תיאבון בכלל. אחרי ארוחת בוקר הם לקחו אותי לרופא.



הרופא בדק אותי ואמר: "לא בסדר, נויה, אני חושב שהיית בחוץ בשמש ולא חבשת כובע ולא הרכבת משקפי שמש".
איך הוא ידע? מה, רופאים יודעים הכל, כמו סבתא?
הרופא אמר לסבתא וסבא, "לכו לבית המרקחת, וקנו לנויה משחה לעור וטיפות לעיניים לפי המרשם שאני נותן לכם.




צריך למרוח את המשחה על הפנים ולטפטף טיפה בכל עין שלוש פעמים ביום, ועד מחר נויה תבריא ותהיה בסדר".
הרופא צדק, ובאמת למחרת הראש לא כאב לי, ולא צרבו לי העיניים, וסבתא וסבא אמרו לי שהפנים שלי כבר לא אדומים.
אבל, ביום שהייתי חולה היה לי עצוב ולא טוב, ולא הלכנו לים באותו יום ולא לשום מקום אחר.

לקינוח >>>




 



Go Back  Print  Send Page

פינת הילדים